פסק-דין בתיק ת"א 20051-09-11

בתביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3

1.         בבקשה שלפניי, עותרים הנתבעים לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 "מחמת חסינות עובדי ציבור והעדר עילת תביעה אישית". בהחלטתי מיום 25.10.2012 קבעתי, כי מהותית מדובר בבקשה לפי סעיף 7א (ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה"), ולפיה מבוקש לקבוע כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה לגבי פעולות עובדי הציבור (הנתבעים 2 ו- 3), וכפועל יוצא מכך לדחות את התביעה כנגדם. באותה החלטה, ולאחר שקבעתי את מהות הבקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה לדחייה על הסף", התרתי לצדדים להגיש תצהירים וקבעתי דיון מקדמי לבירור הבקשה. בדיון נחקרו התובע והנתבעים 2 ו- 3 והצדדים סיכמו טענותיהם לפניי.

2.         בטרם ניגש להכרעה, נביא בקצרה את טענות התובעים בכתב התביעה, ובכלל זה טענותיהם המופנות כלפי הנתבעים 2 ו- 3 - היועץ המשפטי של עיריית חיפה ועובד המחלקה לרישוי עסקים (בהתאמה), המצדיקות, לשיטתם של התובעים, הטלת אחריות אישית על הנתבעים הנ"ל. כן נביא טענות הנתבעים בבקשתם, שבה התייחסו לכל טענות התובעים בכתב התביעה.

סקירת טענות הצדדים:

3.         בתביעתה, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצותם בסך 2.5 מיליון ש"ח (לצרכי אגרה) בגין הפסדים שהסבו הנתבעים לתובעים כתוצאה מהתנהלותם בקשר עם הסכם להפעלת מרכז ספורט ימי באחד מחופי הים בחיפה (חלקה 24 בגוש ארעי 300025). גובה ההפסד שנגרם לתובעת נסמך על חוות דעת מומחה שצורפה לכתב התביעה, לפיה לו היתה העירייה מתירה לתובעים להפעיל מסעדה בחוף, היתה התובעת מרוויחה 4.5-7.5 מיליון ש"ח, וזאת בתנאי שהיתה התובעת מפעילה את המרכז והמסעדה עד לסוף שנת 2015.

4.         בכתב התביעה, טוענים התובעים כי לאחר שהתובעת זכתה במכרז להפעלת מרכז ספורט ימי, נחתם ביום 28.9.2006 בין התובעת - מצד אחד, לבין הנתבעת מס' 1 (להלן : " העירייה") מצד שני, הסכם להפעלת מרכז לספורט ימי פתוח לכלל הציבור (הוא ההסכם נספח א' לכתב התביעה- להלן: " ההסכם"). עפ"י הוראות ההסכם, הותר לתובעת ליתן שירותים, ובכללם השכרה ומכירה של ציוד לספורט ימי, תיקון ואחסנת ציוד, מתן שירותי חוף ועוד. בין הצדדים הוסכם כי תוקף ההסכם יהיה מיום 30.8.2006 וכלה ביום 10.12.2010 (סעיף 4 להסכם). הצדדים הסכימו כי לתובעת תהיה הזכות למכור במקום "שתיה קרה וחמה, גלידות ומוצרי מזון אחרים מותנה בקבלת רישיון עסק עפ"י דין" (סעיף 12 (ז) להסכם).

5.         התובעים טוענים, כי כל ניסיונות התובעת להשיג רישיון עסק להפעלת מזנון במקום נכשלו נוכח התנגדותו של הנתבע מס' 3, שפעל ממניעים זרים, ולמרות שלא היתה כל מניעה תכנונית להקים מזנון במקום.

6.         לטענת התובעים, בתחילת שנת 2009 התקיימה בעירייה פגישה בנוכחות הנתבע מס' 2, במהלכה באו נציגי העירייה בטענות כלפי התובעת על שאינה מפעילה מזנון במקום. לאור הטענות שהעלו הצדדים במהלך הישיבה התקיים סיור בחוף, בו השתתף הנתבע מס' 2 , ובמהלכו הוסבר לו כי אין התובעת מצליחה להשיג רישיון עסק למכירת מוצרי מזון בחוף נוכח סירוב הנתבע מס' 3 לדון בבקשה. במהלך הביקור, כך לפי התובעים, הבטיח הנתבע מס' 2 לסייע לתובעת לצורך קידום הקמת "עסק של מזון", ועל בסיס אותה הבטחה החלה התובעת בחיפושיה אחר מפעיל מקצועי ואף כרתה עימו הסכם להפעלת "עסק של מזון" במקום (ראו ההסכם בין התובעת לבין חברת סאנסט ביץ' ניהול חופים בע"מ (להלן : " המפעילה")).  עוד טענו התובעים בכתב התביעה, כי התובעת השקיעה כספים בשיפוץ המבנה המיועד לעסק המזון, כאשר היה ברור לעירייה כי התובעת והמפעיל אינם מקימים קיוסק לממכר פיצוחים, כי אם עסק שאמור למשוך אליו את באי המקום ואת הציבור הרחב.

7.         השינוי שחל ביחסם של הנתבעים כלפי התובעים אירע, כך לטענת התובעים, לאחר שהעירייה יזמה תב"ע חדשה, לפיה אמורה להיות מוקמת במקום המועדון טיילת, " ועם התחלת הפעלת העסק החדש למזון, הבין מי שהבין כי העסק למזון ומועדון הגלישה במקום, אינם מתיישבים עם תכניותיה של הנתבעת" (סעיף 20 לכתב התביעה). בשלב זה, על פי הנטען,  החלו התנכלויות של הפיקוח העירוני, הנתבעים הפסיקו תמיכתם בעסק המזון, וטענו כי מעולם לא הותר לתובעים או מי מטעמם להקים עסק מן הסוג שהוקם. בהמשך, טענו התובעים כי במהלך סיור שהתקיים ביום 19.8.2009 הוסכם כי בכפוף לשינויים קלים, יוסדר הרישיון לעסק המזון. אלא שבשלב זה, לאור התב"ע שיזמה העירייה, הכריזה העירייה "מלחמת חורמה" על התובעים, כאשר העירייה והנתבע מס' 2 מנצלים סמכויותיהם שקיבלו עפ"י הדין לצורך סגירת עסקם של התובעים, ובין היתר ביצעו הנתבעים את הפעולות המנויות בסעיף 28 לכתב התביעה: הנתבעים סירבו לדון בכל בקשה לרישיון עסק שיזמו התובעים; הגישו כתב אישום בגין ניהול עסק גלישת גלים ללא רישיון; הגישו כתב אישום בגין בנייה ללא היתר, אשר התייחס להקמת משטח עץ (דק)  ללא רישיון; הגישו כתב אישום בגין ניהול עסק מזון ללא רישיון; הגישו לתובעים חיוב ארנונה בגין שטחים ציבוריים; הגישו כתב תביעה לפינוי; הוציאו צווי הפסקה מינהליים אשר מטרתם למנוע כל עבודות הבנייה או הפעלת עסק המזון; ניתקו את זרם המים ופנו למינהל מקרקעי ישראל ולמשרד לאיכות הסביבה בטענה לפגיעה בחוף. כל זאת,  כאשר השיקול שהנחה את הנתבעים, כך לטענת התובעים, הוא אחד- סילוק התובעים מן החוף.

8.         הטענות המועלות כנגד הנתבעים מס' 2 ו- 3 הינן כי הנתבע מס' 2 - היועץ המשפטי של עיריית חיפה, והנתבע מס' 3 - באותם ימים עובד המחלקה לרישוי עסקים, ניצלו סמכויותיהם כדי לגרום נזק לתובעים. עוד נטען  כי "הנתבע 2 הקדיש מאמצים רבים וזמן רב כדי לפגוע בכל דרך אפשרית בתובעים כדי לרצות את רצון שולחיו" (סעיף 32 לכתב התביעה) ואילו הנתבע 3 הכשיל כל ניסיון לקבל רישיון עסק (שם) ובכך הפכו הנתבעים הנ"ל את התובעים "לעבריינים בעל כורחם". התובעים לא חסכו מילים קשות ואף טענו כי "הפקדון שהפקיד המחוקק בידי הנתבעים לצורך שמירת עקרון שלטון החוק, הפך להיות כלי ירייה והרג של קבוצה מפיונרית בעלת אינטרסים כלכליים" (סעיף 33 לכתב התביעה).

9.         בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבעים פעלו לחסל את עסקם של התובעים, תוך שהיו מודעים לנזק שייגרם, וניצלו הליכים משפטיים לפי דיני התכנון והבנייה, דיני רישוי עסקים ותביעת פינוי, לצורך חיסול עסקם של התובעים. לטענת התובעים (סעיף 42 לכתב תביעתם) הנתבעים פעלו בכוונת תחילה לגרימת נזקים כספיים לתובעים. לטענת התובעים התרשלו הנתבעים כלפיהם, עיוולו עוולות לפי סעיפים 58 ו 60 לפקודה, ואף עיוולו עוולת לשון הרע.

10.        כאמור, הגישו הנתבעים בקשה לפי סעיף 7א(ג) לפקודה. את בקשתם תמכו בתצהירי הנתבעים מס' 2 ו- 3 ובאישור היועץ המשפטי של עיריית ת"א-יפו (מאחר ולא ניתן לקבל את אישור היועץ המשפטי של עיריית חיפה - הוא הנתבע מס' 2), לפיו מתקיימים בנתבעים 2 ו- 3 תנאי החסינות באשר פעלו הם "במסגרת תפקידם השלטוני וביצעו את תפקידם בתום-לב ושלא מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו של נזק".

11.        בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע מס' 2  - עו"ד רשף חן היועץ המשפטי של העירייה, עמד הוא על טענות התובעים ועמד על כל ההליכים שננקטו ע"י העירייה כנגד התובעים. אביא להלן את עיקרי תצהירו של עו"ד רשף חן- המשמש כיועץ משפטי של עיריית חיפה מחודש 11/07.

12.        בתצהירו טוען הנתבע מס' 2 כי הוא ביצע את עבודתו, לאחר שהתגלה כי התובעת ביצעה עבירות בנייה באזור החוף, פתחה במקום פאב- מסעדה ללא רישיון עסק, וכאשר, לטענתו, פעילות העירייה ובעלי תפקיד בה לא נועדה כדי לגרום נזק לתובעים; לטענת הנתבע מס' 2  המדובר בשימוש בחלק מסמכויות העירייה לאכוף את החוק. באשר לפעילות הנתבע מס'  3 -  לטענת הנתבעים, פעילותו היתה טכנית בלבד.

13.        לטענת הנתבע מס' 2, מסכת הפעולות שנקטה העירייה כנגד התובעים החלה לאחר שהגיעו לעירייה תלונות שהתקבלו מגולשים לגבי רמת השירות הניתנת במרכז הימי, ובעקבותיהן בדק  הוא את ההסכמים בין התובעת לבין העירייה. בהמשך, במהלך ישיבה בה השתתפו נציגי העירייה ונציגי התובעת בחודש 2/09, התגלה לנתבע מס' 2 כי התובעת אינה משלמת את דמי ההפעלה כסדרם. לאחר אותה ישיבה התקיים במקום ביקור של הנתבע מס' 2 ונציגי העירייה. הנתבע מס' 2  התרשם במהלך הביקור כי מטרת התובעים היתה להקים מסעדה במקום, דבר אשר נובע מדברי התובע בישיבה בעירייה (ראו נספח ה'- פרוטוקול ישיבה בעירייה, שם מצוטט ב"כ התובעים כמי שאמר:  "אנחנו לא מצליחים לקבל רישיון למסעדה"). עוד טען הנתבע 2 בתצהירו כי נציגי העירייה הבהירו היטב לתובע כי העירייה לא תתנגד להקמת מזנון במקום, כאשר מובהר לתובע, כי העירייה תתנגד בתוקף להקמת פאב או מסעדה במקום.

14.        לטענת הנתבעים, בחודש 7/2009 התגלה כי מבוצעות עבירות בנייה בחוף, ובין היתר התגלה כי נבנה משטח עץ, הוקמו עמודי עץ לצרכי בניית גדר וכן גדר - שמונעת מעבר הציבור הרחב (ראו בקשה לצו הפסקה שיפוטי-נספח ז לתצהיר הנתבע מס' 2). לטענת הנתבעים הוצאו צווי הפסקה שיפוטיים, ומשהופרו, הוציאה הועדה המקומית לתכנון ובנייה צווי הריסה מנהליים (נספח ט' לתצהיר). עוד עולה מצווי ההריסה המנהליים (מחודש 8/09), כי בנוסף לעבירות הבנייה הנ"ל, הונחו סלעים בתוך המים, דבר ששינה את תוואי הקרקע  לאורך רצועה בת 100 מטרים  לחוף הים התיכון.

15.        עפ"י תצהיר הנתבע מס' 2 אין כל קשר בין כל אשר ביצע במסגרת מילוי תפקידו לבין התב"ע או הנחיות עלומות מצד מאן דהוא לסגור את עסקה של התובעת. הנתבע מס' 2 עמד על כל ההליכים אשר נקטה העירייה וצירף מסמכים שיש בהם, לשיטתו, כדי להצדיק את פעולות העירייה. לטענתו, לאחר שהתגלו עבירות בנייה חמורות, נקטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בהליכים, וניסיונות התובעת לבטל צווים אלה נכשלו בכל הערכאות (לרבות בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון).

16.        עוד טוען הנתבע מס' 2, כי התובעת הפרה הפרות רבות את ההסכם בינה לבין העירייה; כאשר הסבה את זכויותיה עפ"י ההסכם למפעילה ללא אישור העירייה; ניהלה במקום, באמצעות החברה המפעילה מסעדה ללא רישיון עסק - בניגוד להוראות ההסכם ובניגוד להוראות החוק; ביצעה בנייה בניגוד לחוק וסירבה להשיב את המצב בחוף לקדמותו (לסלק את עבירות הבנייה); ולא שילמה ארנונה לכל אורך התקופה. במצב דברים זה,  ולאחר מספר מכתבים שלא נענו, הודיעה העירייה ביום 9.9.2009 על ביטול ההסכם, לאחר שהתובעת לא נענתה לכל ההתראות לתיקון ההפרות (נספח כ"ה לתצהיר), וביום 20.10.2009 הוגשה תביעה לפינוי החוף בבית משפט השלום בחיפה, אשר קיבל את התביעה בפסק דינו מיום 30.11.2010 לאחר שמצא כי ההסכם הופר ע"י התובעת, ודחה את רוב רובן של טענות התובעים (נספח ל"א לתצהיר). 

17.        בשלב מסויים, לקראת סוף שנת 2010 פינו התובעים את החוף. פינוי החוף היה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט השלום ולאחר שצו למניעת שימוש במקרקעין שהוצא ע"י העירייה לא בוטל עפ"י החלטת בית משפט השלום, שדחה בקשה לביטול הצו (החלטה מיום 20.6.2010-נספח ל"ז לתצהיר).